פסק-דין בתיק ע"א 9559/06

1.      בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט כ' מוסק), לפיו נדחתה תביעתו של המערער לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם לו במהלך משחק כדורגל בו נטל חלק כשחקן "מכבי" במגרש כדורגל בבית שמש.

2.      בפני בית המשפט קמא טען המערער, כי במהלך אותו משחק, כש"עלה" לנגיחה בכדור, נתקלה רגלו בבור שהיה במגרש ועקב כך התעקמה רגלו והוא נפגע בברכו. המחלוקת העיקרית בין הצדדים בפני בית המשפט קמא הייתה האם במגרש הכדורגל בו שיחק המערער היה בור, שבו נתקל המערער בעת המשחק, דבר שגרם לפציעתו.

3. בית המשפט קמא דחה את גרסתו של המערער. בפסק הדין נקבע כי:

"פרט לעדותו של התובע אין כל עדות נוספת התומכת בגרסתו. כמו כן, לא צירף התובע תמונות ממקום האירוע, גם לא ממועד הסמוך לפציעה. התובע לא הביא כל פירוט, תיעוד או עדות לעניין מצב המגרש, תחזוקתו, הסיכונים הטמונים בו וכדומה. תיאור המערער את הבור הוא לקוני ולא ניתן להבין מתיאורו באיזה בור מדובר ובאיזה גודל, ואם כך, האם הגיוני שהבור הוא שגרם לפגיעה. יתר על כן, לא ברור מדוע נמנע התובע להעיד את אותם שלושה שלדבריו היו עדים לנפילתו והם אלה שהרימו אותו. לא ברור מדוע נמנע התובע לחזור למגרש סמוך לאחר הנפילה ולצלם את הבור או לתעד אותו בכל דרך אחרת, גם לא באמצעות עדים שהיו נוכחים כאמור" (סעיף 14 לפסק הדין).

בית המשפט קמא הוסיף וקבע, שהימנעות המערער מהבאת העדים הרלבנטיים שהיו יכולים לשפוך אור על המקרה ולתמוך בגרסתו אומרת דרשני, וכי מחדל זה פוגע קשות בגרסת התובע ובעדותו שהיא עדות של עד יחיד המעוניין בתוצאות המשפט. לאור זאת, בית המשפט קמא לא שוכנע שהאירוע הנטען על ידי המערער אכן אירע, היינו כי הוא אכן נפגע עקב בור שהיה במגרש.

4.      בערעורו טוען המערער, שבית המשפט קמא טעה משהתעלם מתצהיר עדותו הראשית, וכן התעלם מתשובותיו של מר חדד, יו"ר המשיבה מס' 1, לשאלון (ת/3) בהן אישר מר חדד את טענות המערער בקשר לנסיבות אירוע התאונה במלואן. "בהינתן עדותו האמינה של המערער ועדות המשיבה מס' 1", מוסיף המערער וטוען, היה על בית המשפט קמא לקבוע כי המערער הרים את נטל ההוכחה הנדרש ממנו.

5. איננו מקבלים טענות אלה של המערער. בית המשפט קמא לא התעלם מעדותו הראשית של התובע, ואם התייחס בפסק דינו לדבריו של המערער בהקשר זה בחקירה נגדית ולא לדבריו בתצהיר העדות הראשית, מסתבר שהדבר נבע מכך שהאמור באותו תצהיר היה לקוני עוד יותר ממה שנאמר בחקירה הנגדית. זאת, משום שכל שנאמר על ידי המערער בתצהירו היה: "במהלך המשחק עליתי לנגיחה אולם לצערי בשל בור, כפי שהסתבר שהיה במגרש בשטח המשחק - בנקודה בה הייתי באותו רגע - כשלה והתעקמה רגלי (באופן סיבובי חשתי) ונפלתי באופן אומלל".

איננו מקבלים גם את הטענה שיו"ר המשיבה מס' 1, מר חדד, הודה בטענות המערער בכתב התביעה. המערער סומך טענה זו על שאלה (מס' 5) לשאלון בה נשאל נציג המשיבה 1 "האם נכון הוא שהתובע נפצע במשחק כנטען?", ועל תשובתו של מר חדד לשאלה זו: "נכון ... ". מהשאלה לא ברור למה הכוונה במילה "כנטען", ובתשובתו זו של מר חדד ודאי שאין אישור לנסיבות אירוע התאונה כפי שנטענו על ידי המערער בכלל, ולעניין קיומו של הבור בפרט.

6.      סיכומו של דבר אנו סבורים שבית המשפט קמא היה רשאי, לאור הראיות שהוצגו בפניו, לקבוע שהתביעה לא הוכחה ואין למצוא במסקנה זו טעות עובדתית או משפטית.

7.      את עיקר טענותיו בדיון שלפנינו מיקד ב"כ המערער בבקשה שהגיש להתיר הצגתה של ראיה נוספת בערעור, והיא עדותו של קובי דדון, שלדבריו היה עד ראייה לאירוע התאונה וגרסתו תומכת בגרסת המערער. לטענת המערער, המשיבות ידעו על גרסה זו של העד דדון, שכן הם גבו ממנו עדות שאותה הסתירו ולא גילו בתצהיר גילוי המסמכים שהגישו בפני בית המשפט קמא.

8. לעניין זה, הכלל הוא שככל שמדובר בעובדות שקדמו למתן פסק הדין, ניתן להתיר את הגשתן כראיה בערעור אם המבקש לא ידע עליהן ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה ובהנחה שנהג בתום לב (תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984; ע"א 507/64 בטאן נ' זאבי, פ"ד יט(4) 337, 339; ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פ"ד מו(2) 136, 141). במקרה שלפנינו, לא הייתה כל מניעה מלפני המערער לעמוד על קיומה של עדות זו ולהציגה בפני בית המשפט קמא, שהרי המערער ידע על קיומם של עדים אלה. כך הוא העיד בפני בית המשפט קמא:

""ת. ... יש לי 3 עדים, קובי דדון, אורי בן אודיס, ואלמליח . אני רשמתי את השמות שלהם.

ש. זה אנשים שיש לך קשר איתם

ת. היה לי קשר בתקופה שיחקתי איתם.

ש. היה יש לך מניעה מלהתקשר לפני הדיון לבוא להעיד על המקרה

ת. לא היתה מניעה.

ש. אתה לא יודע למה לא הובאו לעדות במשפט

ת. אני לא יודע" (עמ' 7 לפרוטוקול בית המשפט קמא).

מכאן, שהמערער ידע, עוד במהלך הדיון בפני בית המשפט קמא, על קיומו של העד דדון, ולא ניתן על ידו כל הסבר לאי זימונו למתן עדות במשפט. במצב דברים זה, אין כל עילה לאפשר למערער להציג עדותו של עד זה כיום. אין לקבל גם את הטענה בדבר הסתרת עדותו של עד זה על ידי המשיבים, שהרי למערער היה ידוע היטב על קיומו של עד זה. לאור האמור אנו דוחים את הבקשה להצגת ראיות נוספות בערעור.